רוני קובן צפה ב'הולכים בחושך' של הסטודיו בירושלים ונפעם
5 דקות לתוך ההצגה כבר נכבשתי. הייתי כולי בפנים, בתוך עולם קודר ומרהיב
בשבוע שעבר הזדמנתי להצגה של תלמידי סטודיו למשחק ירושלים ניסן נתיב. הם העלו את ״ההולכים בחושך״ של חנוך לוין. הזמין אותי חברי הטוב, איש הסטודיו, אהרון פוירשטיין. האמת, הגעתי סקפטי. ״ההולכים בחושך״ הוא אחד המחזות המורכבים, הפילוסופיים והחמקמקים של חנוך לוין. כמו צ׳כוב, כמו בקט, הטקסטים המופתיים, הקנוניים האלה, לא מיתרגמים בקלות אל הבמה, במיוחד כשנושפת בעורפם היסטוריה מפוארת של הפקות מיתולוגיות בארץ ובעולם. אבל 5 דקות לתוך ההצגה כבר נכבשתי. הייתי כולי בפנים, בתוך עולם קודר ומרהיב, בתוך מילים, חיבורים בין מילים, מהיפים שראיתי בעברית בתאטרון. השחקנים הגישו ביצוע נקי, נאמן, מבין עניין שהתרומם לקראת המערכה האחרונה להתרגשות גדולה. ההפקה, בבימויה הנפלא של פביאנה מיוחס עם מוסיקה מקורית נהדרת של אילון פרבר, עושה כבוד גדול לטקסט ובעיקר נותנת תחושה - מאד נדירה פה - של כבוד לעבר. למורשת. באחד המונולוגים היפים במחזה, מונולוג שהוא באמת מפסגת יצירתו של לוין, אומרת אם הטפל:
״ דַמּוּ לכם את המוות: דַמּוּ לכם לא-כלום,
ואז דַמּוּ עוד פחות, דַמּוּ חושך מוחלט,
ואז דַמּוּ חשוך עוד יותר, דַמּוּ את מה
שאינכם יכולים לדמות, דַמּוּ כל מה שהיכרתם,
את הנשים, הגשם, הלחמניות, השמש,
והוסיפו להם את התואר "לא",
לא-גשם, לא-שמש, לא-לחמניות, לא-נשים,
דַמּוּ את כל זה ומחקו גם את הדמיון,
כי נגמרים הצורות, הצלילים, התחושות,
ואל תפַחדו, נמחק גם הפחד,
נגמרות גם המלים, גם מילות השלילה,
נמחקת המלה "לא", נמחקת המלה "אין",
גם האינוּת איננה, והלא-כלום מוכפל,
לא תוכלו לשַווֹת בנפשכם עד שתגיעו,
וכשתגיעו – לא תוכלו עוד לשַווֹת״.
אבל התחושה המזככת ביציאה מההצגה הפשוטה והיפה הזו היא של ׳יש׳. יש קלאסיקה, יש כוחות יצירתיים צעירים שמתמודדים איתה היטב ויש קהל שזוכר את ההפקה ההיא המיתולוגית עם זקני הבימה, קהל שהתכנס בשבוע שעבר והיה כולו נפעם לראות שוב את המילים האלה בביצוע אחר, בטמפרמנט אחר ועם אותו כבוד לחנוך לוין, אותו כבוד לתאטרון.
