חנוך לוין ומה זה משחק בעצם

"ההולכים בחושך" המצויינת עולה בירושלים, היא הזדמנות מצויינת להבין מה בין חנוך לוין לאמנות המשחק

על חנוך לוין ואמנות המשחק.- מאת אהרן פוירשטיין מנהל הסטודיו בירושלים. 

שוב פוסט סטודיו – שוב לא פוסט שיווקי! (אנחנו כמעט סולד אאוט ואני מתנצל מראש בפני כל מי שלא הספיק לקנות. רוצים לדעת על הצגות שעולות? אני לא מודיעין! עקבו אחרי הסטודיו! סטודיו למשחק ניסן נתיב ירושלים - Nissan nativ Acting Studio Jerusalem)
.
אז ראיתם את 'הכל בראש'- הסרט המופרע והפסיכולוגיסטי עד אימה של פיקסר שמתאר את מה שקורה בראש של ילדה אמריקאית חמודה ומתבגרת? מולו בסטודיו בירושלים אנחנו מעלים את 'הכל בראש', אבל הפעם בגרסת האימה של חנוך לוין: 'ההולכים בחושך'.
ובעוד אצל פיקסר, הפלטפורמה של הראש היא לוח בקרה הייטקיסטי- או שמא אולפן טלויזיה משוכלל, הרי שבהצגה העולה אצלינו בבימויה הנפלא של פביאנה מיוחס- אצל חנוך לוין הפלטפורמה היא אמנם חושך עוטף בולעני וכולל כל. ובחושך- אדם הולך, וקרעי מחשבות, ואמא.
ולביים ככה את חנוך לוין, זה לדעת שאתה לא נותן לקהל כלום מלבד תהום. ועל התהום עומדים שחקנים. והם חייבים לעמוד על התהום, וכמעט תו לא- ואת זה הפליאה פביאנה (שהיא גם מורה בסטודיו) לעשות. וזה כי היא אמן, ואדם, וכך היא הניחה את את ההצגה, וכך היא הנחתה את התלמידים ואת נבחרת היוצרים שהיא בנתה- להניח לפתחם של הצופים את  החושך ואת התהום.
ולשחק ככה את חנוך לוין זה אתגר גדול, כי המשענת היא לא דמויות "חנוך לויניות" מוזרות ואקסצנטריות, וזה כי אין משענת. כי את חנוך לוין צריך לשחק בלי משענת. אלו דמויות שהולכות בחושך גדול ומנסות למצוא דבר מה, שאינו.  והן הולכות על פני תהום גדולה, כי זה מה שיש, מימי בריאת העולם ועד היום לא השתנה הרבה.
ואת זה מנסים התלמידים לתפוס, מה זאת אומרת ללכת על חבל דק, כשגם החבל לא משהו. מה זה להרשות לעצמך להשתוקק למה שאתה יודע שלא תוכל לקבל ושלא תקבל, ולהמשיך להשתוקק.
וזהו בעצם האתגר הגדול ביותר שעומד בפני שחקן, כל שחקן- להיות מוכן לוותר על משענות, ועל פרצופים, ועל החזקות פיזיות כל שהן, ולהסכים לתת לעצמו לרצות, להשתוקק, לקוות, בלי לדעת אם יצליח, בלי לדעת אם לא יפול, בלי להניח רשת מתחת. לעמוד מעל התהום ולשחק.  
ואי אפשר שלא לכתוב על ההצגה ולהתגאות בה, שמעבר למצויינותה זה שהיא מעשי ידי הסטודיו ובוגריו שכולם הוליכו אותה אל התהום: פביאנה שהיא במאית ומורה בחסד בסטודיו כבר שנים רבות, ובוגרת הסטודיו בתל אביב בעצמה. ומעצב התפאורה והתלבושות באופן יוצא דופן- בוגר מחזור ל' Adiel Ariel  ומי שהלחין את המוזיקה בכישרון אדיר באומץ ובחוצפה כלפי שמיא בוגר מחזור ל' Eilon Ferber ועיצב תאורה בדיוק רב וביד אמן בוגר מחזור כח' החתן Netanel Rapaport, ומי שצילם את התמונות המצויינות כרגיל הוא בוגר מחזור מי זוכר Refael Shachari ואת הדימוי המדוייק שכאן  צייר  מי אם לא מנהל המשרד של הסטודיו יגאל יוסיאן.